אם נשאל 'יהודי מצוי' מה אירע ביום כיפור, לא מה משמעות היום, לא מה הסיבה שאנו עושים את יום הכיפורים כפי שאנו עושים, לא ההיסטוריה של עבודת המקדש ביום הזה, אלא: מה אירע ביום זה? מה קרה בו? נראה שיתקשה מעט.
התשובה לכך אינה מצויה בפי כל ועוד פחות במחשבה על מהותו ועיצומו של היום. הדבר גם מוצנע אם לא נעלם במחזור התפילה ובפיוטים ואף בדרשות ליום זה. הכוונה למסורת לפיה ביום הכיפורים ירד משה בפעם השלישית מהר סיני ובידו שני לוחות הברית השניים (האחרונים בלשון חז"ל). בו ביום נסלח לעם סופית על חטא העגל ונצטוו על המשכן1 זה היום שאפשר לכנותו יום מתן תורה השני, מה גם שמתן תורה הראשון נפגם בחטא העגל ובשבירת הלוחות.
אולם מתן הלוחות השניים השלמים לא העלים את הלוחות הראשונים השבורים. אלה נותרו בצד אלה כמאמר חכמים: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".
ביום הכיפורים בו אנו עומדים להתפלל עם לב שבור מצד אחד ועם לב שלם מצד שני – עם תזכורת לחטא ועם היכולת לתקן.
במיוחד בתקופה הזו , אנחנו עם שתי פנים: מחד אנו זוכרים את הפיצול והקיטוב הנוראים בימים שטרום המלחמה, ומחד התקווה העכשווית שתיקון היסטורי עומד בפתח.
