אין זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שמשה כועס. כבר קדמה לה פרשת המן בשמות טז כ: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה". זו גם לא האחרונה, שעתיד משה לכעוס גם בפרשת מלחמת מדין, במדבר לא יד: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה". אלה הכעסים המפורשים במקרא, והמדרש מעצים מקרים אלה ואף מוסיף אחרים עליהם, לחלקם יש גם סמך ברור במקרא, כגון: על פרעה במצרים, שבירת הלוחות, במרגלים, בחטא מי מריבה ופרשת בני גד ובני ראובן.
על חסרונה של מידת הכעס הרחיב המדרש:
"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה" – משה רבינו, לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. ר' אלעזר בן עזריה אומר: בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר: "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר מהו אומר מדוע לא אכלתם את החטאת וגו (. כיוצא בו אתה אומר: "ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" … משה רבינו, לפי שבא לכלל כעס – בא לכלל טעות.
